בזמן שכתבתי ב-1997 את אדם-תא "הבטתי להסתכל" על העולם וחשבתי לעצמי מי הם אותם באמת ל"ו הצדיקים שכולם מדברים עליהם. סקרן אותי לדעת על מי עומד העולם ועל מה בכלל מדובר.
המקום שהגעתי אליו היה מן יער פרדס גדול ירוק ועבות, עצים לרוב עד שלא ראיתי למרחק שעלה על עשרה מטר ותוך כדיי שאני מתהלך אל תוך היער הפרדס הזה, אני מבחין בקתת עץ בת קומה אחת.
הדבר הראשון שעשיתי הוא להסתתר בין עלי ענפי העצים ואז התבוננתי... ראיתי את פתח הבקתה ואת החצר, אישה אחת בחוץ מלאת גוף שחומת מראה עסקה בעניינה וכשעוד אני מביט וחושב על מה לעשות הרי שבאותו רגע החלה אותה אישה לזמזם שיר שלא הבנתי את פירושו כשפה הבנתי שנחשפתי, כלומר התגלתי ואז יצאתי בגלוי והתחלתי לצעוד לעבר אותה בקתה.
כשנכנסתי לאותה בקתה, ראיתי כמה וכמה כיסאות קש זרוקים בצד ומכך הנחתי שבעבר היו פה עוד אנשים. כשהבטתי אל תוככי אותה בקתה ראיתי מספר אנשים עד שיכולתי לספור אותם בשתי אצבעות ידי, שהם עצמם היו כמספר של בודדים של אנשים וכמובן שגם אני נחשפתי אליהם. הם לא היו יהודים, כלומר לא היה ביניהם אף לא יהודי אחד.
כעבור שנה 1998
משהסתיים כתיבת הספר הראשון של אדם-תא ומשקפיצתי עברה בהצלחה, רציתי שוב לדעת מה קורה באותה בקתה ומה גם עם אותם אנשים שללא ספק סקרנו אותי מאוד. ואז כשחזרתי לאותו מקום וצעדתי באותו יער ירוק ועבות, תוך שאני ממש מגביר את מהירותי, הגעתי לבסוף לאותה בקתת עץ רק שהפעם לא ראיתי את האישה ההיא בחוץ והרגשתי משהו מוזר, המקום היה שקט, שקט מאוד, באותו רגע הבנתי שהם כבר "עברו" מכאן, כלומר, "קפצו" ואין יותר אף אחד.
